לומדים לישון מחדש

הבשורה הטובה: השגרה בדרך – עוד רגע מתחילה שנה חדשה. הבשורה הטובה פחות: מצפה לכם קצת עבודה כדי שתוכלו לחזור להרגלי שינה שפויים

במקרא, מתייחס הביטוי "החלום ושברו" לחלום (במקרה שלנו: ילדים במיטה בשעה סבירה אחרי מקלחת, צחצוח שיניים, סיפור והכנת תיק ובגדים לבוקר) –  ולפירושו. לא נדרש טיפול פסיכולוגי מורכב על מנת להבין את הכמיהה ההורית לסדר בכאוס הקרוי אוגוסט: שילוב בין החום הכבד למחסור המשווע בסדר יום מוגדר, שמביא לכך שהם ישנים ביום, ערים בלילה ורעבים תמיד.

הפרשנות המודרנית לביטוי הפוכה: החלום זהה. סלון ריק מילדים בשעה 20:00 ובית מסודר, המקדמים יחד בוקר רגוע, נינוח ושליו. "שברו" כבר לא עוסק בפנטזיה – אלא בניפוצה. רסיסים של תקווה מהפרשנות המקראית, שנגוזו.

נשמע מוכר? המצוקה היא מעבר לערב הקשה או לחודש המתיש, היא גם החרדה והלחץ סביב ה-1 בספטמבר, וההשלכות של השברים הללו על ההתנהלות בגן ובבית הספר. אנחנו מנסים אבל בפועל לא רק שהתוצאות לא מגיעות, הן גם הפוכות ממה שנסינו להשיג ואנחנו נותרים עם מחשבות סביב מה יהיה בואכה שנת הלימודים.

אז איך צולחים בשלום את המעבר החד?

דאגנו לסדר יום מובנה ומסודר. בימים שלקראת תחילת הלימודים, עבדנו קשה על סדר יום: ארוחות מזינות. נשנושים בריאים. השכמות מסודרות בבקרים. פעילות מסודרת. מינימום מסכים, מקסימום זמן משפחה.

מבחן התוצאה: אולי זה החום, אולי הדאגות – אולי הקושי לשחרר את החופש המוחלט של החופש. איכשהו, למרות העבודה המאומצת שלא מביישת מבצע צבאי מורכב, משהו לא עובד. במקומם נמצא ברדק כללי וילדים עם אנרגיות גבוהות, שמחפשים להתווכח וממאנים לישון. הם מורדים, מסרבים, מתעקשים ועושים הכל כדי לדחות את סיום היום, להרחיק את סוף החופש.

להתעקש? להתייאש? אכן דילמה הורית מורכבת, ונראה שללא קשר לאסכולה התוצאה הסופית נותרת בעינה. כל מה שנותר הוא להיאחז בתקווה שרצף של ימי לימוד יביא את סדר היום להתאזן ולהתחלק למקבצים מוגדרים, חקוקים באבן: בית ספר, חוגים, חברים, אוכל ושינה. בלי דיון. זהו.

עייפנו אותם (ואת עצמנו) כהוגן. היום שתכננו כלל הוצאה של כמה שיותר אנרגיה – גינות, פארקים, טיולים, טרמפולינות, בריכה וים, וחוזר חלילה. רק שיירדמו. אנחנו אמנם מותשים, אבל הם? גנבו 7 דקות מטכ"ליות באוטו והכניסו את עצמם למצב של עייפות יתר, כזו שבלתי ניתן לכיבוי.

מבחן המציאות: לעייף זו מטרה נעלה, אבל יש צורך במציאת איזון בין עייפות טובה, לבין עייפות שגוררת בכי, יללות, כעס וקשיי שינה. קבעו פעילות מרכזית "גדולה" ליום, ולא יותר מ 2-3 בשבוע, דאגו לזמני מנוחה ונסו לזהות את נקודות העייפות מראש. במיוחד בימים האחרונים של החופש הישארו בקרבת הבית, וארגנו פעילויות שלוות.

הערנו אותם עם חיוך וליטוף. והם בעטו בנו, צעקו עלינו וחזרו לנחור. מריבות הבוקר גובות מחיר רגשי, כשהדרך בה הם מתעוררים בבוקר מנבאת את הלך היום כולו. בוקר רגוע מבטיח הגעה נינוחה לעבודה, יום באנרגיות חיוביות. יום שנפתח בצרחות ואיומים ייראה בהתאם. שנה כזו? מצוקה של ממש.

היינו רוצים לעודד ולהבטיח שזה יסתדר עם החזרה לשגרה, אבל האמת היא שיש אנשים שהבוקר קשה להם. במקרה כזה, חשוב להעביר כמה שיותר מההתארגנות ומתהליכי קבלת ההחלטות ליום קודם – לארגן תיקים, להכין בגדים, להחליט מה אוכלים. אנחנו מבטיחים לא להלשין אם הילד ישן בבגדים של הבוקר…

יש ילדים שלא יתפקדו עד הקריאה ההיסטרית של "אנחנו מאחרים!", אחרים זקוקים לתהליך השכמה הדרגתי עם עוד נענוע וניעור עד שהם קמים, ואחרים – עובדים הכי טוב עם טבלאות כוכבים, שעוני חול ותמריצים. מצאו מה נכון עבור כל אחד מילדיכם, והשתדלו, ככל הניתן, להתאים את שיטת ההשכמה לצרכים שלה או שלו.

חשוב שתזכרו – הימים הראשונים של ספטמבר תמיד מתישים, פיזית ורגשית. ילדים (בכל הגילים) נוטים בקלות להגיע למצבים של עייפות יתר ונדרשת הכלה, אמפטיות, גמישות וגבולות ברור מצד ההורים. ובינתיים – נסו אתם לאגור כוחות. לא להתייאש, השגרה בדרך.